מ-400 בחורים ל-54,000 צווי גיוס: ההיסטוריה המלאה של גיוס חרדים
ההסכם עם בן גוריון: כך הכל התחיל
באוקטובר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, עמד דוד בן־גוריון בפני דילמה. מול שולחן ועדת הביטחון של מועצת המדינה הצעירה נשאל על גיוס בחורי הישיבות. תשובתו הייתה תמציתית: "יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר, ואם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות". בן־גוריון, שראה לנגד עיניו את שרידי עולם הישיבות שנחרב בשואה, החליט להעניק פטור משירות צבאי למספר מצומצם זה של תלמידים. ההחלטה, שנראתה אז כמחווה זמנית, הפכה לאחת המחלוקות המרכזיות והמורכבות ביותר בחברה הישראלית.
חשוב לציין שלצד הפטור הזה, רבים מקרב הציבור החרדי אכן התגייסו לשירות צבאי במלחמת השחרור. באזורים שהיו תחת איום צבאי ישיר, כמו בירושלים, התגייס חלק גדול מבחורי הישיבות לגדוד טוביה, ושירתו שירות חלקי במקביל ללימודיהם. אגודת ישראל אף קראה אז לגברים החרדים בגיל הגיוס להתגייס במסגרת המפקד הכללי ולהצטרף לגדודים הדתיים. המציאות הייתה מורכבת יותר מהתמונה החד־צדדית שלעיתים מצטיירת.
ב־1951 עיגן בן־גוריון את ההחלטה בכתב, כשכתב למנהל משרד הביטחון ולרמטכ"ל: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות." ההסדר היה ברור: רק מי שלומד בפועל זכאי לפטור, ורק כל עוד הוא ממשיך ללמוד. אולם כבר אז הבין בן־גוריון שהמצב עלול להשתנות. הוא עצמו התבטא מאוחר יותר כי לאור הגידול במספר בני הישיבות יש מקום לבחון מחדש את הסדר הפטור משירות צבאי.
בשנת 1958 הגיע מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, לסיכום מפורט יותר עם ראשי הישיבות. הסדר פרס, כפי שכונה, עיגן את דחיית השירות בהמשך לימודים פעילים בישיבה, וקבע שלוש תחנות יציאה לפי גיל: תלמיד שבוחר לעזוב את הישיבה עד גיל 25 יגויס לשירות צבאי רגיל; תלמיד שעוזב בין הגילאים 25–29 יגויס לשירות של שלושה חודשים ויוכנס למאגר המילואים; ותלמיד שעוזב את הישיבה מעל גיל 29 יוכנס ישירות למאגר המילואים. ההסדר היה מאוזן יחסית ונועד למנוע ניצול לרעה.
אולם המספרים המשיכו לגדול. לאחר מלחמת ששת הימים פנה הרמטכ"ל לשר הביטחון בבקשה לפעול לעצירת הגידול ההדרגתי במספר בחורי הישיבות מקבלי הפטור. בעקבות פניה זו הקימה הממשלה ב־1968 ועדת שרים לבחינת נושא דחיית השירות לתלמידי ישיבה, בראשות שר הביטחון משה דיין. הוועדה החליטה שלא תאושר הצטרפות ישיבות חדשות להסדר ושיוגבל היקף הענקת הדיחויים החדשים מדי שנה למספרם בעת קבלת ההחלטה – 800 בחורים בלבד. מכסה זו נותרה בתוקף עד 1977, והייתה אמורה לשמור על איזון בין צרכי הביטחון לבין הצורך בשימור עולם הישיבות.
פסקי הדין שהכריעו את ההסדר
בסוף שנות השבעים, עם עליית ממשלת בגין לשלטון ובמסגרת ההסכמים הקואליציוניים עם אגודת ישראל, חלו שינויים משמעותיים בהסדר גיוס החרדים. שר הביטחון עזר ויצמן הרחיב את הגדרת הזכאות לדחיית שירות, ובשנים הבאות הורחב ההסדר לכלול קטגוריות נוספות מעבר לבחורי ישיבות. כתוצאה ממהלכים אלה גדל באופן משמעותי מספר הזכאים לדחיית שירות.
ההרחבה הדרמטית של ההסדר לא נותרה ללא תגובה משפטית. עורך הדין יהודה רסלר החל להגיש עתירות לבג"ץ כבר בשנות השבעים, אך העתירות הראשונות נדחו. בסוף שנות השמונים, בבג"ץ רסלר, נדונו לראשונה שאלות מהותיות ביחס לפטור בהרחבה. השופט אהרן ברק קבע כי לשר הביטחון סמכות חוקית להעניק פטור, וכי השיקול של התחשבות בצרכים דתיים הוא שיקול לגיטימי. עם זאת, הוא קבע עיקרון חשוב: השיקול הדומיננטי בהחלטה צריך להיות השיקול הביטחוני, וניתן לתת מקום לשיקולים אחרים רק אם השפעתם השלילית על הביטחון קלה.
בסוף שנות התשעים הגיע המפנה המשפטי המכריע. בבג"ץ רובינשטיין, שהוגש על ידי פרופסור אמנון רובינשטיין כאשר מספר דחויי השירות גדל באופן ניכר, פסק הנשיא ברק כי עצם הפגיעה בזכויות אדם מחייבת הסדר ראשוני בחקיקה, ואין להסתפק בהסמכה פורמלית של הרשות המבצעת. פסק הדין משקף תפיסה חדשה שהתפתחה בעקבות "המהפכה החוקתית" של שנות התשעים וחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תוצאת פסק הדין הייתה קביעה ברורה: אין לשר הביטחון סמכות להעניק פטור גורף משירות צבאי לבני ישיבות ללא הסמכה מפורשת בחוק, ונקצבה לכנסת תקופה לחוקק חקיקה מתאימה.
בעקבות פסק הדין הוקמה ועדת טל, בראשות השופט בדימוס צבי טל. הוועדה לא הכריעה ערכית בין ערך השירות הצבאי השווה לבין ערך לימוד התורה, אלא בחרה בנתיב ביניים. בלב המלצות הוועדה עמדו שימור הסדר "תורתו אומנותו" תוך הגברת הפיקוח על יישומו, יצירת חלופות ונתיב יציאה נוח למי שאינם מעוניינים להמשיך בהסדר, ואפשרות לבחור בשירות צבאי מקוצר או שירות אזרחי. בתחילת שנות האלפיים אומץ "חוק טל" שיישם את המלצות הוועדה.
אולם חוק טל לא עמד במבחן המציאות. בשנים שחלפו מאז חקיקתו הביא החוק לגיוס מספר מצומצם של בני ישיבות בלבד. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים החליט הרכב של תשעה שופטים שלא לפסול את החוק למרות פגיעתו בערך השוויון, אך רק כדי לתת לו הזדמנות נוספת. הנשיא ברק קבע שיש להמתין כדי לבחון את הצלחת התהליכים, למרות שבמבחן התוצאה עד לאותה שעה מטרות החוק הוגשמו באופן מוגבל.
בפברואר 2012 הגיע הפסק הסופי. הנשיאה דורית בייניש התמקדה בבחינת מידתיות חוק טל לאור הנתונים שהצטברו. הממצאים היו חמורים: הגידול במספר החרדים בצבא נותר מזערי, השירות המוצע לחרדים תובעני פחות מהשירות הצבאי הרגיל, מדיניות יישום החוק התמקדה בעידוד שילוב החרדים בכלכלה על פני השיקול המרכזי של צמצום הפגיעה בשוויון, וכשלים רבים התגלו במנגנוני היישום. מסקנתה הייתה ברורה: החוק לא הגשים את תכליתו ואין הסתברות ממשית שיעשה כן. בג"ץ פסק שחוק טל סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן הכנסת לא תוכל לשוב ולהאריכו מעבר למועד פקיעת תוקפו.
המציאות היום: 54,000 צווי גיוס
פסילת חוק טל הובילה את המערכת הפוליטית לנסות ולגבש הסדר חלופי לגיוס חרדים. ביולי 2012 פרסמה ועדת פלסנר דו״ח שחתר לממש את עקרון ״שירות לכל״ באמצעות הטלת חיוב לשירות צבאי או אזרחי משמעותי על כלל האוכלוסייה. הדו״ח המליץ לאוכלוסייה החרדית על בחירה בין שירות צבאי של 24 חודשים במסלול ייעודי, שירות אזרחי של 18 חודשים, או בקשת פטור מוגבלת מספרית ל־1,500 ״מתמידים״ בשנתון בלבד. הדו״ח הציב יעד שאפתני של 80% שירות בצבא או בשירות האזרחי מקרב בני כל שנתון חרדי בתוך ארבע שנים, והמליץ על סנקציות אישיות למי שלא ישתלב: קנס, ענישה פלילית וביטול הטבות סוציאליות. אולם דו״ח פלסנר לא אומץ על ידי ממשלת נתניהו השנייה.
לאחר הבחירות ב־2013 הוקמה ועדת שרים בראשות יעקב פרי, ולאחר מכן ועדה מיוחדת של הכנסת בראשות איילת שקד. במרץ 2014 התקבלו תיקונים לחוק ברוב גדול, במה שכונה תיקון 19 לחוק שירות ביטחון. ההסדר כלל ״תקופת הסתגלות״ של שלוש שנים עם יעדים שנתיים הולכים וגדלים – לא פחות מ־3,300 מתגייסים בשנה הראשונה. אולם התיקון כלל גם את הסדר ״ריקון הבריכה״ או ״ריקון המאגר״ – פטור מלא לחרדים שקיבלו דחיית שירות והגיעו לגיל 22 ערב כניסת החוק לתוקף או לגיל 24 בתוך תקופת ההסתגלות. בתום תקופת ההסתגלות, גיל הפטור החוקי היה אמור לעמוד על 26, וקבוצה של 1,800 ״מתמידים״ הייתה אמורה להמשיך ולקבל דחיית שירות עד לגיל הפטור.
אולם זמן קצר לאחר קבלת תיקון 19 נערכו בחירות ב־2015, והוקמה קואליציה חדשה עם סיעות חרדיות שפעלה לשינוי ההסדר. מספר חודשים לאחר מכן נתקבל תיקון 21, אשר שינה באופן משמעותי את החוק: הוארכה תקופת ההסתגלות משלוש לשש שנים, צורפה תקופת הסתגלות שנייה של שלוש שנים נוספות, בוטלו ההסדרים הנוגעים לתקופת הקבע, ובוטלה האפשרות להטיל סנקציות פליליות על מי שלא התייצב לגיוס. בספטמבר 2017 קבע בג״ץ ברוב גדול של שמונה מתוך תשעה שופטים כי דינו של הפרק בחוק העוסק בדחיית שירות חרדים להתבטל. הנשיאה מרים נאור זיהתה שני פגמים בולטים: החוק ״נעדר שיניים״ ואינו מוביל לסנקציה של ממש במקרים של אי־השגת יעדים, והחוק אינו מסדיר את מצב הדברים הסופי. הנתונים האמפיריים חיזקו את המסקנה: עלייה מתונה במספר המתגייסים, קטנה מקצב הגידול של האוכלוסייה החרדית, ופער הולך וגדל בין היעדים לבין שיעור הגיוס בפועל.
ביולי 2023 פקעו תיקונים 19 ו־21 לחוק שירות ביטחון המסדיר את מעמדם המיוחד, ובכך הפכו בני הישיבות הכלולים בהסדר לעריקים מבחינה חוקית. החל מ־1 ביולי 2023 אין תוקף חוקי לשחרורם של בני הישיבות משירות בצה״ל. ביוני 2024 פסק בג״ץ שאין מסגרת חוקית המאפשרת להבחין בין בני ישיבות לאזרחים אחרים בישראל המחויבים בגיוס, ולכן אין לממשלה סמכות חוקית למנוע את גיוסם לצבא. ההחלטה גם אסרה על העברת כספי תמיכה לישיבות וכוללים עבור תלמידים שקיבלו פטור משירות צבאי. במקביל פרצה מלחמת חרבות ברזל, והיה מחסור משמעותי בחיילים בשל תקופת הלחימה הממושכת.
בשנת 2024 החל צה״ל בתהליך גיוס חרדים בפועל. בשלב הראשון, עד נובמבר 2024, נשלחו 3,000 צווים לחרדים בשלוש פעימות של 1,000. מתוך 3,000 הצווים הגיעו 273 חרדים ללשכת הגיוס, ומתוכם התגייסו בפועל 48 חרדים בלבד – שיעור היענות של פחות מ־2%. בשלב השני הוחלט לשלוח צווי גיוס לכ־7,000 בחורי ישיבה חרדים נוספים. עד סוף אוקטובר 2025 נשלחו 54,000 צווי גיוס – מספר המשקף את המרחק העצום שנפער מאז אותם 400 בחורי ישיבה של בן־גוריון. מתוכם חוייל כ־800 חרדים, כ־400 נמצאים בתהליך של צו גיוס, כ־9,400 לא שיתפו פעולה עם צו הגיוס, וכ־5,700 הוכרזו כעריקים.
המספרים מספרים סיפור מורכב. נכון להיום, רק 6% מהציבור החרדי מתגייס לעומת 72% בציבור הכללי. מספר המתגייסים החרדים עומד על כ־1,200–1,300 בשנה, מתוך כ־60,000 צעירים חרדים בגילאי גיוס. מספר בני הישיבה שבהסדר ״תורתו אומנותו״ הלך וגדל עם השנים: בשנת 1974 היו 2.4% משנתון הגיוס תחת ההסדר, מספר זה הגיע ל־9.2% בשנת 1999, ל־16% בשנת 2010, ל־17.6% בשנת 2021 ול־18.4% בשנת 2022. המסע ממאה בודדות של בחורי ישיבה לעשרות אלפי דחויי שירות משקף לא רק שינוי דמוגרפי, אלא גם את המתיחות המתמשכת בין ערכים שונים בחברה הישראלית – בין הצורך בשוויון בנטל לבין הרצון לשמר עולם תורה, בין הדרישה לשירות צבאי אוניברסלי לבין ההכרה בייחודו של הציבור החרדי. שבעים וחמש שנים לאחר ההחלטה של בן־גוריון, הסוגיה עדיין מחכה לפתרון.
להצטרפות לקבוצת עדכוני "בני ברק עכשיו" בוואטסאפ
מעוניינים להגיב? לדווח? צרו איתנו קשר במייל האדום
כתיבת תגובה