מ-5,000 ל-530,000: חמישים שנות התנחלויות ביהודה ושומרון
ב-19 במאי 1977, יומיים בלבד לאחר זכייתו ההיסטורית בבחירות, הגיע מנחם בגין למאחז אלון מורה שליד שכם. המתנחלים, שהתיישבו במקום ללא אישור ממשלתי, חיכו בדריכות. בגין עלה על הבמה והכריז הכרזה שתשנה את פני האזור לדורות: "עוד יהיו הרבה אלוני מורה". המשפט הקצר הזה סימן את תחילתו של עידן חדש במדיניות ההתיישבות הישראלית.
עד אז, במשך עשר שנים מאז מלחמת ששת הימים, פעלו ממשלות העבודה על פי תוכנית אלון – תוכנית שהתמקדה בהתיישבות בבקעת הירדן, במדבר יהודה ובגוש עציון, תוך הימנעות מיישוב שדרת ההר המרכזית. שר החוץ אבא אבן הבהיר בכנסת ב-1974 כי היעדר התנחלויות בשכם ובסביבתה אינו מקרי אלא נובע ממדיניות מכוונת. הסיבות היו מורכבות: האזור מיושב בצפיפות על ידי פלסטינים, הקושי הכלכלי לקיים חקלאות באזור ההר, והשיקולים המדיניים-פוליטיים שנבעו מההנחה שיהיה צורך למסור שטחים בתמורה להסכם שלום.
אך עם עליית הליכוד לשלטון השתנתה המדיניות מן הקצה אל הקצה. בגין, שמעולם לא קיבל את חלוקת פלשתינה ב-1947, ראה בשטחי יהודה ושומרון חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית. תנועת גוש אמונים, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים על ידי תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק, מצאה לפתע אוזן קשבת בממשלה. בין יולי 1974 לדצמבר 1975 ערכה התנועה שבעה ניסיונות התנחלות באזור שכם, שנכשלו תחת ממשלת רבין. כעת, תחת בגין, הדרך הייתה פתוחה.
בספטמבר 1977 הזמין בגין את חנן פורת, מראשי גוש אמונים, לפגישה אישית. ראש הממשלה החדש היה נתון בדילמה: מצד אחד, הרצון האישי שלו ליישב את ארץ ישראל, ומצד שני, המודעות למתח שהדבר יגרום עם ארצות הברית. בגין הציע לפורת שהמתנחלים ייקחו את היוזמה ליישב, והוא יתמודד עם הלחץ האמריקאי בדיעבד. פורת דחה את ההצעה בתוקף, והדגיש כי הליכוד עלה לשלטון על בסיס מחויבות להתיישבות, ולכן ההתנחלות חייבת להיות ממלכתית. למחרת הודיע בגין לפורת שקיבל את דבריו.
בשנים 1977-1978 הוכנה תוכנית מקיפה להתיישבות ביהודה ושומרון. במסגרת "מבצע 12 הגרעינים" עלו להתיישבות גרעיני גוש אמונים: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע ואלון מורה. ב-1978 הוקמה תנועת אמנה כזרוע המיישבת של גוש אמונים. אך זו הייתה רק ההתחלה של תוכנית גדולה הרבה יותר.
תוכנית דרובלס והמאה אלף: המרוץ להתיישבות
ב-1979 אישרה ממשלת בגין את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר לשליטה על מישור החוף, והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן להגנה על גבולה המזרחי של ישראל. אך התוכנית האמיתית, השאפתנית והמקיפה, הגיעה מאדם אחר: מתתיהו דרובלס, מנהל הסוכנות היהודית וחבר כנסת לשעבר. באוקטובר 1978 פרסם דרובלס מסמך בשם "תוכנית אב לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון, 1979-1983", שהפך למסמך המנחה של מדיניות ההתנחלויות.
התוכנית הייתה ברורה ומפורשת במטרותיה. דרובלס כתב: "לאור המשא ומתן הנוכחי על עתיד יהודה ושומרון, יהיה כעת צורך לנהל מרוץ נגד הזמן. במהלך תקופה זו, הכול ייקבע בעיקר על ידי העובדות שאנו מקימים בשטחים אלה, ופחות על ידי שיקולים אחרים". המסמך המשיך: "יש לתפוס מיד את הקרקעות בבעלות המדינה ואת הקרקעות השוממות הבלתי מעובדות ביהודה ושומרון, במטרה ליישב את האזורים שבין ומסביב למרכזים שנכבשו על ידי המיעוטים, כדי לצמצם למינימום את הסכנה של הקמת מדינה ערבית נוספת בשטחים אלה".
בתחילת 1983 פרסמו משרד החקלאות והחטיבה להתיישבות את "תוכנית המאה האלף" – תוכנית אב עד שנת 2010. התוכנית הצהירה שעד 1986 יתגוררו בהתנחלויות 100,000 ישראלים, תוספת של 80,000 על 20,000 שהתגוררו בהן ב-1983. התוכנית כללה הקמת 23 יישובים, 20 היאחזויות נח"ל וסלילת 300-450 קילומטר של דרכים חדשות. בשנים 1983-1984 הקימה הממשלה עשרות התנחלויות חדשות ברחבי יהודה ושומרון.
אך המציאות התבררה כמורכבת יותר. למרות המאמצים המסיביים, בסוף 1984 מנו המתנחלים רק כ-23,700 נפש – רחוק מאוד מיעד ה-100,000. הסיבה הייתה פשוטה: גוש אמונים מיצה את המאגר האנושי שלו. היה ספק אם התנועה תוכל לגייס מתנדבים ל"עשר ההתנחלויות האחרונות". רבים מהקאדרים בשורה הראשונה, כמו חנן פורת, החליטו להצטרף לתחייה ועזבו את גוש אמונים מוחלש ארגונית. מיסוד ומקצועיות גוברים החליפו את הדחף המשיחי המקורי.
המהפך הגיע עם שינוי באסטרטגיה. במקום לסמוך רק על אידיאליסטים של ארץ ישראל, החליטה הממשלה למשוך משפחות ישראליות רגילות שמחפשות דיור זול. הממשלה ניהלה משא ומתן עם קבלני בנייה פרטיים להעביר להם קרקע תמורת תשלום סמלי, בתמורה להתחייבות לבנות מספר גדול של דירות. שרון הגן על תוכנית "קרקעות תמורת דירות" זו, שבמסגרתה יוכלו תושבי ערים לרכוש בית כמעט ללא תשלום בשומרון. בית ביהודה ושומרון היה זול בממוצע פי שניים עד שלושה מבית דומה בתוך ישראל.
הביקוש למגרשים במעלה אדומים היה כה גדול עד שהיה צורך לארגן הגרלה להפצתם. מיזמים פרטיים, כמו זה שבנה את נופים היפה במערב שומרון, הציעו וילות של 100,000 דולר תמורת מקדמה של 15,000 דולר, והיתרה ניתנת להשגה בהלוואות נוחות שהופכות לקבועות לאחר חמש שנות מגורים. בניגוד לקודמיהם, המשפחות הישראליות שעברו להתנחלויות בדרך כלל לא היו חזקות באמונות ציוניות. רובן משפחות צעירות תושבות ערים שנמשכו לשילוב של דיור זול יחסית ותמריצים כלכליים כגון הנחות מס, בשילוב עם התנאים הצפופים, הרעש והזיהום של גוש תל אביב.
מאוסלו לימינו: הדרך לחצי מיליון
ב-1992 הגיע שינוי דרמטי. ממשלת רבין השנייה החליטה להפסיק את פעולות הבנייה ביישובים ישראלים ביהודה, שומרון וחבל עזה. בימי ממשלה זו נחתמו הסכמי אוסלו, שתחמו את ההתיישבות לאזורים שכבר הוקמו בהם יישובים ומנעו את הרחבתם העתידית. עם זאת, אוכלוסיית ההתנחלויות המשיכה לגדול. רבין הבטיח בהצגת הסכם אוסלו II: "ברמת הגולן, בבקעת הירדן, באזור ירושלים וגוש עציון ובפתחת רפיח – כן. בשומרון – לא! ללב הגדה המערבית, המאוכלס בצפיפות על ידי הערבים, אל לנו לדחוק מתיישבים יהודיים".
ב-1996 הוקמה ממשלת נתניהו הראשונה, שביטלה את האיסור הגורף על בנייה בהתנחלויות. ממשלה זו לא הקימה התנחלויות חדשות באופן רשמי, אך הדבר לווה במדיניות לא רשמית של עידוד התיישבות בלתי מוסדרת – תופעת "המאחזים". המאחזים הראשונים, עמונה וגבעות עולם, הוקמו כבר ב-1996. בשלהי שנות התשעים ותחילת המאה ה-21 הוקמו ביהודה ושומרון מאחזים רבים ללא אישור ממשלתי.
האינתיפאדה השנייה פגעה בשגרת החיים בהתנחלויות. החל משנת 2002 הקימה ממשלת שרון את גדר ההפרדה. ב-2005 בוצעה תוכנית ההתנתקות, שכללה פינוי כל התנחלויות חבל עזה וארבע התנחלויות בצפון השומרון. התוכנית עוררה דיון ציבורי סוער ומשבר עמוק בקרב תושבי ההתנחלויות והציונות הדתית. הפינוי כלל 25 יישובים וכ-8,600 מפונים.
ב-2009 הוקמה ממשלת נתניהו השנייה, והיא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים. הבנייה התחדשה באופן ממשי רק כתגובה לטבח משפחת פוגל באיתמר במרץ 2011. בקווי היסוד של ממשלת ישראל השלושים ושבע שהוקמה ב-2022 נקבעו יעדים לקידום ההתיישבות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קיבל את הסמכות על המנהל האזרחי, במטרה להעביר את הסמכויות על הישראלים ביהודה ושומרון לידי משרדי הממשלה השונים. בתקופת מלחמת חרבות ברזל קידמה הממשלה הכשרת מאחזים, אושרו יחידות דיור לבנייה חדשה, שטחים רבים הוכרזו כ"אדמות מדינה", והממשלה הקלה בנוהל קבלת האישורים לבנייה.
מחקר מקיף שנערך על ידי אלוף במילואים שאול אריאלי ב-2022 בחן את השפעת ההתנחלויות על היתכנות פתרון שתי המדינות. המחקר הגיע למסקנה חד-משמעית: מערך היישובים היהודיים נכשל בהשגת שלוש מטרותיו הפוליטיות. הוא לא יצר רוב דמוגרפי – הפלסטינים נהנים מרוב מוצק של 85.8%. הוא לא השיג שליטה מרחבית – בכל אזור ואזור הדומיננטיות הפלסטינית ברורה. והוא לא מאיים על הרציפות הפלסטינית בגב ההר. האזור היחיד שבו הושגה מסה קריטית יהודית הוא עוטף ירושלים. המחקר מזהה מגמות דמוגרפיות וכלכליות שליליות: מאזן הגירה שלילי, תלות כלכלית, ואוכלוסייה ענייה חסרת מקורות תעסוקה עצמאיים.
כיום, מפעל ההתנחלויות הוא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת במזרח התיכון. העובדות שנוצרו בשטח, כפי שחזה דרובלס, אכן משפיעות על כל דיון עתידי על גבולות ושלום באזור.
להצטרפות לקבוצת עדכוני "בני ברק עכשיו" בוואטסאפ
מעוניינים להגיב? לדווח? צרו איתנו קשר במייל האדום
כתיבת תגובה