בלילה אפל באוקטובר 2000 שכב שוטר מג״ב צעיר בשם מדחת יוסף פצוע במתחם קבר יוסף בשכם, מדמם במשך כמעט ארבע שעות. מסביבו התנהלו משא ומתן מורכבים עם הפלסטינים על פינויו. כשהגיע הסיוע הפלסטיני, כבר היה מאוחר מדי. שישה ימים לאחר מכן נסוגו כוחות צה״ל מהמתחם. הבטחות פלסטיניות לשמור על המקום התנפצו תוך שעות: פורעים פרצו לקבר, העלו אותו באש וצבעו את כיפתו בירוק. כך הפך קבר יוסף הצדיק, שאליו עלו יהודים לרגל במשך מאות שנים, לסמל של נטישה – ולנקודת דליקה שממשיכה לבעור עד היום.

הסיפור של קבר יוסף הוא רק אחד מסיפורי המתח סביב קברי הצדיקים ביהודה ושומרון. שלושת המקומות המרכזיים – מערת המכפלה בחברון, קבר רחל בבית לחם וקבר יוסף בשכם – הפכו במהלך המאה האחרונה לזירות של מאבק פוליטי, ביטחוני ודתי מורכב. מצד אחד, אלו מקומות שהיהדות מקדשת מזה אלפי שנים. מצד שני, הם ממוקמים בלב שטחים שמעמדם הפוליטי שנוי במחלוקת.

יהודה ושומרון הם אזור היסטורי בארץ ישראל שהיה מרכז המדינה היהודית בימי קדם. זהו המקום שבו חיו אברהם, יצחק ויעקב, ובו התרחשו האירועים ההיסטוריים העיקריים של תקופת השופטים. כאן היה מרכז ממלכות שאול, דוד ושלמה. רבים מהאתרים הגיאוגרפיים המוזכרים בתנך מרוכזים ביהודה ושומרון, מה שהופך את האזור למרכזי במיוחד בהיסטוריה היהודית.

המעמד הפוליטי של יהודה ושומרון הוא ייחודי: זהו השטח היחיד בעולם (מלבד אנטארקטיקה) שאינו שייך באופן משפטי לאף מדינה. האימפריה העות׳מאנית שכבשה את האזור בשנת 1517 כבר אינה קיימת, המנדט הבריטי הסתיים ב־1948, וירדן שסיפחה את האזור ב־1948 נסוגה מתביעותיה. הרשות הפלסטינית אינה מדינה ואין לה זכויות ריבונות, וישראל שולטת באזור אך לא הכריזה עליו כחלק מהמדינה. בתוך המציאות המורכבת הזו, קברי הצדיקים הפכו לנקודות עיגון – מקומות שבהם הזיכרון ההיסטורי נפגש עם המאבק על העתיד.

שלושת הקברים שמעצבים את המציאות

מערת המכפלה בחברון היא הקדושה מכולם. זוהי הרכישה המשפטית הראשונה של חלקת אדמה בארץ הקודש – אברהם אבינו קנה אותה כדי לקבור את שרה אמנו, כפי שמתועד בפירוט רב בתורה. בחוכמה דחה אברהם את ההצעה לקבל את מקום הקבורה כמתנה, ורכש את האדמה באופן משפטי. במדרש נאמר שזה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולות להונות את ישראל ולומר "גזולים הם בידכם", ואלו הן: מערת המכפלה, קבורתו של יוסף ובית המקדש.

המאוזוליאום מעל מערת המכפלה, שנבנה בפקודת הורדוס, הוא הבניין היחיד השלם שנשמר במלואו מתקופתו. כיום זהו ככל הנראה הבניין העתיק ביותר על פני כדור הארץ שממשיך לקבל מבקרים ולתפקד למטרתו המקורית. המקום מושך מבקרים יהודים רבים מדי שנה, והוא מקודש גם למוסלמים, המכנים אותו "מסגד אל ג'וואלי".

חברון עצמה נחשבת ביהדות לעיר השנייה בקדושתה אחרי ירושלים. זוהי אחת הערים העתיקות בעולם, ובימי קדם הייתה בירת נחלת שבט יהודה. קהילה יהודית חיה בחברון במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה. לאחר הטבח ב־1929 שאורגן בידי התושבים הערבים, היהודים נאלצו לעזוב את העיר. ב־1948, כאשר הירדנים השתלטו על האזור, הם הרסו את שנותר מהרובע היהודי. ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בזכות מאמצי תנועת ההתנחלות, הרובע היהודי שוקם חלקית והוא מתפתח באופן פעיל.

קבר רחל אמנו, הממוקם בדרך לבית לחם, הוא המקום השני בחשיבותו. המקום מושך מבקרים יהודים רבים מדי שנה. הזיכרון הלאומי של רחל אמנו הושתת על שני נדבכים: האחד – סיפור חייה הטרגי והעצוב כפי שמתואר בספר בראשית. השני – נבואת הנחמה של ירמיהו, שתיאר את רחל כאם המזילה דמעות על בניה וכמי שבכייתה, הבוקעת שערי רקיע, תסלול בעתיד את הדרך לגאולה, לקיבוץ הגלויות ולשיבת הבנים לגבולם.

עם הופעתה של התנועה הציונית חלה התפתחות מעניינת ביחס לקבר רחל. האתר הדתי המקודש, המיוחד לתפילה, הפך בהדרגה למקום המקרין הילה לאומית, ועם הזמן אף לסמל ציוני מובהק. בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב־1897, נאם מקס נורדאו, סגנו של הרצל, ושילב בנאומו את המילים מנבואת ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם", בעברית. לאחר שנים העיד נורדאו כי סיפור קבורתה של רחל בדרך, בבית לחם, ונבואתו של ירמיהו הם שעוררו בו את הניצוץ היהודי־ציוני.

קבר יוסף בשכם הוא השלישי במשולש. המקום מתועד בתנ"ך במפורש: "ואת עצמות יוסף, אשר העלו בני ישראל ממצרים, קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב". הקבר ממוקם לרגלי תל בלאטה (שכם המקראית), במבואות המזרחיים של העיר נאבלוס. לפי החוקר פרופ' יואל אליצור, מיקום המתחם מעיד על קדמות המסורת לגביו – היותה של סביבתו מישורית ונמוכה מסביבתה אינה אופיינית למסורות עממיות מאוחרות לגבי קברים אחרים, והיא תואמת את הכתוב במקרא.

העדויות ההיסטוריות על קבר יוסף מרשימות בעושרן. הנוסע האלמוני מבורדו, צליין נוצרי שביקר בארץ בשנת 333 לספירה, כבר תיעד את מיקום הקבר. בנימין מטודלה, הנוסע הגדול מהמאה השתים עשרה, תיאר: "והנה בשכם קבורת יוסף הצדיק ועליו שני עמודי שיש, אחד לראשו ואחד לרגליו וחומת אבנים נמוכה סביב הקבר". מקורות היסטוריים נוספים מתעדים את חשיבות המקום ליהודים לאורך הדורות.

מסורת עתיקה הופכת לתופעה המונית

תופעת קברי הצדיקים היא תופעה חברתית ופולקלוריסטית מרתקת הנוגעת לתחומים רבים. ביהדות, קברי צדיקים הם מקומות קבורתם (או מקומות המזוהים כמקומות קבורתם) של יהודים הנחשבים דמויות מופת. זהו תהליך דו־סיטרי: אתה נותן ושומר על הצדיק והוא שומר עליך. מסורת העלייה לקברות צדיקים, שהייתה פעם נחלתם של הציבור החרדי והמזרחי בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת.

המהפכה האמיתית החלה במאה השש עשרה, עם הגעת המקובלים הספרדים לארץ ישראל. כשהמקובלים פגשו את התרבות הנפוצה במקום, הם טענו אותה מיד במשמעויות יוצאות דופן. ההשתטחות שלהם לא נועדה עוד לפעולה פשוטה כמו הורדת גשם או שליטה באיתני הטבע, אלא לזירוז הגאולה, לפתיחת עידן חדש בתולדות האנושות, להחזרת השכינה ולהתאחדות איתה.

האר"י הקדוש, שחי בצפת בשנים 1560–1573, נתן חשיבות גדולה למצבות הקודש והיה מסתופף בצילן, לבדו או בחברת תלמידיו. תלמידו, רבי חיים ויטל, תיאר בפירוט את מנהגו: "אימתי שהיה מצטרך לדבר עם נביא או עם תנא, היה הולך אל קברו ומשתטח עליו בפישוט ידיים ורגליים ושם פיו על פיו, ומקשר נפש רוח ונשמה שלו עם נפש רוח ונשמה של הצדיק". האר"י זיהה מקומות רבים בגליל כקברי צדיקים, בעיקר של תנאים ואמוראים, אך גם של דמויות מקראיות.

הנתונים על היקף התופעה כיום מרשימים: על פי משרד התיירות, בכל שנה מתקיימים כשלושה מיליון ביקורים בקברי קדושים בישראל. קרנו של הגליל בכלל ושל צפת בפרט, כמרכז יהודי חשוב בתקופת המשנה והתלמוד שבו נקברו אישים קדושים שמיוחסת להם עשיית ניסים, מושכת לחלק מהם יותר משני מיליון מבקרים בשנה, וזאת מעבר להילולות שבהן משתתפים מאות אלפים בו זמנית.

בישראל קיימים כעשרים אתרים קדושים יהודיים מוכרזים, ועוד כמאה וארבעים אתרים קדושים שאינם מוכרזים ככאלה. החל משנות השבעים חלה עלייה מתמדת בהשתתפות בפולחן קברי הצדיקים. ההילולות הגדולות נערכות בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, בקבר הבבא סאלי בנתיבות ובקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. ההילולה במירון הפכה להילולה הגדולה ביותר בישראל ואחת הגדולות בעולם, עם השתתפות של מאות אלפי חוגגים.

הפופולריות הגואה של פולחן קברי הצדיקים בישראל היא חלק מהפלורליזם האתנו־תרבותי שחווה החברה הישראלית החל משנות השמונים. עיקר השינוי הוא הלגיטימציה שהתקשורת והאליטה הכלכלית מעניקות לתופעה. אבל התופעה אינה נטולת מחלוקת. תופעת העלייה לקברים קדושים מעוררת התנגדות בקרב חילוניים ודתיים לאומיים רבים. הרמב"ם בלט בהתנגדותו לרעיון העלייה לקברים, ופסק: "ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".

לפי ההלכה, יהודי לא יתפלל למת, לא לקבר, לא לאבן ולא לשום דבר גשמי; תפילתו מכוונת ישירות אל הבורא יתברך. אך רבים משתטחים על קבריהם כדי לבקש מאותם קדושים וצדיקים, שבוודאי זכו לגן עדן, שיעבירו את תפילותיהם אל בורא העולם. הפילוסוף היהודי רבי יוסף אלבו מסביר ב"ספר העיקרים" שמשהו מהרושם האלוהי שהיה קיים בגופו של האדם הקדוש בעודו בחיים נשאר בו גם לאחר מותו. כך, עצמות הצדיק, שבחייהן שימשו כמשכן לרוח האלוהים, קרובות לאל יותר מהאנשים הפשוטים.

מאבק ביטחוני ופוליטי על זהות

מאבק ביטחוני ופוליטי על זהות

המציאות הביטחונית והפוליטית הפכה את קברי הצדיקים ביהודה ושומרון לזירות מתח מתמשכות. בהסכמי אוסלו משנת 1993 חולקו יהודה ושומרון לשלושה אזורים: אזור A תחת שליטה פלסטינית מלאה, אזור B תחת שליטה מנהלית פלסטינית וביטחונית ישראלית, ואזור C תחת שליטה ישראלית מלאה. מיקומם של הקברים הקדושים נלקח בחשבון במסגרת ההסכמים. הגבול שורטט כך שקבר רחל יישאר בשטח ישראל. בהסכם אוסלו ב' נקבע כי קבר יוסף והישיבה שבמתחמו יישארו בשליטת ישראל, למרות העברת שכם לידי הרשות הפלסטינית.

אולם ההסכמים לא החזיקו מעמד. האירועים הטראומטיים סביב קבר יוסף ממחישים את המורכבות. בערב סוכות תשנ"ז (1996), במקביל למהומות מנהרת הכותל, הותקף גם מתחם קבר יוסף בירי כבד. שישה חיילים נהרגו, הפורעים הרסו את הישיבה ושרפו מאות ספרי קודש. ב־2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, המתחם ננטש לחלוטין. עד סוף שנת 2002 המבנה והקבר נהרסו כליל בהתקפות חוזרות, ונותרו רק הקירות הגודרים את המקום.

מאז סתיו 2002 מאפשר צה"ל לקבוצות מאורגנות להגיע למקום לביקורים, בעיקר בשעות הלילה, תוך פריסה רחבה של כוחות אבטחה. בדרך כלל נערכים ביקורים אלה בערב ראש חודש ובימים מיוחדים הקשורים לקבר יוסף. ב־24 באפריל 2011 נרצח בן יוסף לבנת ונפצעו חמישה נוספים, מירי שוטרים פלסטינים על כלי רכב של ישראלים שהגיעו למתחם. תחקיר של צה"ל קבע כי לא הייתה התגרות מצד המתפללים. באפריל 2022 פלסטינים הציתו את מתחם הקבר ושברו את המצבה שעליו. כיממה לאחר מכן תועדו פלסטינים משחיתים את הקבר בשנית.

המשמעות של קברי הצדיקים ביהודה ושומרון חורגת הרבה מעבר לממד הדתי. עשרות קברים הנמצאים בשטחי יהודה ושומרון מיוחסים לדמויות מקראיות, ומיקומם משקף את ההיסטוריה היהודית העתיקה של האזור – תשעים אחוז מהאתרים הגיאוגרפיים המוזכרים בתנ"ך מרוכזים ביהודה ושומרון.

המאבק על קברי הצדיקים הוא חלק ממאבק רחב יותר על הנרטיב ההיסטורי. לאחר מלחמת העצמאות, כאשר רוב המקומות הקדושים עברו לידי ירדן, למשרד הדתות הייתה בעיה קשה. צמיחתם של קברי צדיקים רבים באזורי הפריפריה מעידה על פריצת קדושה בעיירות השוליים, כדי שיהיה לתושביהן מקום תפילה ייחודי. אחרי 1967, הניצחון במלחמת ששת הימים השיב לשליטת ישראל את מחוזות הקדושה והוביל לתחיית פולחני המקומות הקדושים.

התקצוב הממשלתי למקומות קדושים מעיד על החשיבות שהמדינה מייחסת להם. המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, עמותה ממשלתית הממונה על ניהול ופיתוח המקומות הקדושים ליהודים בישראל, מטפל במקומות קדושים רבים ברחבי הארץ. בשנים האחרונות חל גידול משמעותי בתקציב המרכז, במיוחד לאחר אסון מירון שהתרחש בל"ג בעומר 2021, שבו נספו ארבעים וחמישה בני אדם.

המקומות הקדושים ביהודה ושומרון אינם באחריות מלאה של עמותה זו. רוב הקברים נמצאים בשליטה מלאה של צה"ל, המתיר ליהודים להיכנס אליהם באופן חופשי. מיעוט נמצא בשטח הפלסטיני – כשישראלים מבקרים, צה"ל מספק להם אבטחה נרחבת. באזור פועלות מספר עמותות המעודדות עלייה לקברי הצדיקים.

המנהגים הנהוגים במהלך העלייה לרגל כוללים: השתטחות על הקבר, הדלקת נרות לעילוי נשמה, טבילה במים הנמצאים בסמיכות לקבר, קשירת חוט אדום ליד, הנחת פתקים עם בקשות, תליית בדים על אילנות ליד הציון, והנחת אבנים. כל קברי הצדיקים ראויים לעלות אליהם, להתפלל בהם ולבקש בקשות, ועם זאת מתבקש קשר מהותי בין הצדיק לבין תוכן הבקשה: זוג שרוצה להתברך בזרע של קיימא יעלה לקברה של רחל אמנו, מי שמבקש זיווג יעשה את דרכו לקברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, ותפילה לפרנסה טובה ראוי שתיאמר ליד קברו של אבן עזרא.

בשנים האחרונות התופעה מתרחבת גם לציבור החילוני. לא רק מאמינים עולים לקברי צדיקים, גם אנשים חילוניים. העלייה לקברים עוברת מהשוליים אל השביל המרכזי של רפואת הנפש. החוקר יורם בילו מסביר: "התהליך המואץ של המודרניזציה, המתאפיין בשינויים חריפים במסגרות חיים, תרבות ותעסוקה, יוצר משברים חברתיים ואישיים הנובעים משבירת מסגרות קהילתיות, ואלה מזינים את הצורך בתמיכה על־טבעית".

אולם ביהודה ושומרון, המאבק על קברי הצדיקים אינו רק רוחני. הוא ביטחוני, פוליטי ולאומי. כשקבוצות ישראלים מנסות להגיע למתחם קבר יוסף ללא תיאום עם צה"ל, זו לא רק עלייה לרגל – זו הצהרה פוליטית. כשהממשלה משקיעה משאבים משמעותיים בשיפוץ ואבטחה של המקומות הקדושים, זו לא רק שמירה על מורשת – זו תביעת ריבונות. וכשפלסטינים מציתים את קבר יוסף פעם אחר פעם, זו לא רק השחתת רכוש – זו מחיקת נרטיב.

בסופו של דבר, קברי הצדיקים ביהודה ושומרון הם הרבה יותר מאבנים עתיקות. הם נקודות המפגש בין עבר להווה, בין אמונה למציאות, בין רוחניות לפוליטיקה. כל ביקור בהם, כל תפילה, כל נר שמודלק – הם חלק מסיפור גדול יותר על עם שמחזיק בזיכרונו, גם כשהמחיר כבד. והסיפור הזה, כמו הקברים עצמם, ממשיך לחיות.